מזג האוויר - כמו שהוזהרתי מראש מטפטף בעיר בלי הפסקה מעין drizzle מעצבן, שמיים שנעים בין אפור-מטלי לאפור-שחור וטמפרטורה קרירה נעימה. היום כבר היה קצת יותר גשום אבל עדיין שום דבר נוראי.
בבוקר נסעתי לבית החולים - מערכת התחבורה הציבורית כאן זה גם כן משהו ביזארי, יש אוטובוסים, רכבות קלות, רכבות חד פסיות ועוד. בתוך ה-down town יש איזור שבו הנסיעה בתחבורה ציבורית היא בחינם, הבית חולים נמצא תחנה אחת אחרי איזור הנסיעה חינם, בבוקר לא ידעתי את זה ושילמתי 2.5 דולר לנסיעה. פעם שנייה שנסעתי בערב כבר ירדתי תחנה אחת קודם והלכתי דקה וחצי ולא שילמתי כלום - דפקתי את המערכת.
לגבי הפגישות בבית חולים וכל העניין המקצועי יועברו עדכונים בעל-פה למתעניינים. באופן כללי הרופא שנפגשתי איתו, שהוא זה שיזם את ה-fellowship הוא גרמני לשעבר בשם andreas grabinsky, ובתור ארופאי יש לו את הציניות וראיית העולם הנדרשת כדי שלא יהיה אמריקאי מעצבן. אני כמובן התלבשתי יפה ועוד אפילו התלבטתי אם לשים עניבה או לא (מזל שלא שמתי), מראה שקצת נהרס מנעלי הטיולים שלי שלא רואים בתמונה...
הוא כמובן הגיע עם פליז של North face ו-backpack מה שגרם לי להרגיש מהודר מדיי. בית החולים שבו הייתי (harborview medical center) שהוא אחד מבתי החולים של האוניברסיטה של וושינגטון הוא מרכז הטראומה והמרכז הניורוכירורגי של העיר. אין בו כלל מיילדות או גניקולוגיה מה שמייד הוסיף לו הרבה נקודות בספר שלי. המומחים במחלקת ההרדמה בבית החולים הזה הם ברובם זרים - לאמריקאים זה עבודה קשה ולא מספיק מתגמלת. בנוסף פגשתי את איש הקשר הישראלי שלי איתי שהוא רופא בכיר במחלקה, ובערב לקח אותי לארוחת שישי בביתו בפרבר העשיר mercer iceland שבו גר גם השותף של ביל גייטס במיקרוסופט.
בשעה 1300 בערך סיימתי את הפגישות בבית חולים ובשעה 1800 כבר קבעתי עם איתי לחזור לשם כדי להצטרף אליו. בנתיים הייתי חייב לקנות בגדים לטיול השלג למחרת בבוקר. התכנון היה לעשות את זה ביום הפנוי לפני, שכמובן בוטל בשל צרות מזג האוויר. טוב, הלכתי לי ל-REI שזו חברת ציוד טיולים ענקית שחנות הדגל שלה נמצאת בסיאטל, מצורף צילום של המפל בכניסה אבל זו חנות ענק שבתוכה יש אפילו קיר טיפוס.
על כל פנים אפשר לבלות שם גם עשר שעות בלחפש ציוד, ואני הייתי מוגבל בזמן, ולכן נאמר שדי מהר יצאתי עשיר במעיל רציני (columbia), מכנסיים (North Face) ונעלי חורף (salomon) ועני ב-540 דולר - אין כמו לשפוך כסף על ציוד. אבל הצטרפתי בתור חבר כך שאני מקבל משהו כמו 10% מזה חזרה בשנה הבאה. מסתבר גם שלגברת שעזרה לי בלמצוא את הנעליים יש משפחה בקרני שומרון, בכל מקום יש יהודים..
בכל מקרה חזרתי לבית החולים ונסענו לארוחת ערב עם משפחתו העניפה של איתי (שלושה ילדים) והשכנים האמריקאים היהודים. בסביבות 23:00 כשכבר הייתי כמעט חסר הכרה הוא הקפיץ אותי חזרה למלון ובזאת נגמר יומי הראשון המתיש בסיאטל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה