Isafjordur - תמונת נוספות

isafjordur - "טיסה נעימה"

אז את היומיים האחרונים בילינו בחור די מפתיע בשם Isafjordur שזה עיירת המחוז (העיר הגדולה) של חבל הפיורדים המערביים של איסלנד, בעיר עצמה יש 3500 תושבים, בכל המחוז יש כ-8000.

היומיים האלו עמדו בסימן שני דברים - החרדה המתמשכת שלי מביטול הטיסות בשל מזג האוויר ומזג האוויר עצמו שכמו כל השבוע הזה באיסלנד היה בסימן "חם מדיי, גשם מדי, רוח מדי, אין מספיק שלג).

אבל נתחיל בהתחלה, אז קמנו בבוקר של יום רביעי, ארזנו את מטלטלנו הצנועים ונסענו במונית לשדה התעופה הביתי של רייקייויק שכבר הפך תחנת בית (אנחנו כבר מכירים גם את דיילות הקרקע וגם את דיילות האוויר -אווה, יונה וכו'). טוב אז את טיסת הבוקר לא ביטלו, למרות שבטרמינל איתנו היו המון גרינלנדים שחיכו לטיסה שלהם לגרינלד שבוטלה לבסוף, יום שני ברציפות, - באסה להם.

עלינו למטוס המראנו והתחלנו בטיסה הקצרה של 35 דקות שנגמרה בנחיתה המפחידה ביותר (אח"כ נדבר על ההמראה שהיתה יותר גרועה) שהיתה לי בעולם בשדה התעופה הכי בלתי אפשרי שיש. המדובר במנחת קצר בקצה של הפיורד, בין שני הרים ענקיים על שפת המים, שדורש מהמטוס סיבוב חד לתוך הפיורד תוך קפיצות בלתי אפשריות. תוך כדי כך הקפטן דיבר כחמש דקות באיסלנדית שוטפת שזה אף פעם לא טוב ואז באנגלית קצרה "there will be a slight turbulence, nothing to worry about". לאחר מכן כשהיינו על מצוק מעל שדה התעופה אייל צילם את הנחיתה של המטוס של אחרי הצהריים (היינו צריכים לחכות 40 דקות בגשם כדי שהוא יגיעה למחאותיו של אייל אבל הצילום יצא מרשים). התמונה הראשונה אגב זה השדה תעופה מהצוק שממול.

טוב, נחתנו בשלום, הגענו למלון שזה בניין מכוער בלב העיר, אבל כמלון דווקא די נעים. פגשנו את המדריך שלנו - עוד סיגי, שהתנצל קצת שמזג האוויר לא מתאים כמעט לשום דבר ממה שתכננו אבל נתחיל ב-hike קצר סביב העיר. למרבה המזל ה-hike הזה היה כמו שחשבתי לי, הליכה לא קשה בהרים סביב העיר, בשלג מעורבב בבוץ. מה שדמיינו שהיה פיורדים מלאי שלג לא ראינו (שוב חם מדיי וגשם מדיי) אבל בהחלט זכינו להרבה סיפורים והסברים מלומדים, כמו כל המדריכים שפגשנו גם זה דובר אנגלית רהוטה, למד באוניברסיטה בקופנהגן, חי בקנדה כמה שנים וכו' ומתנדב ביחידת החילוץ המקומית.

בשלב זה יש לי בעייה עם להעלות תמונות אז זה יקרה בבלוג הבא.

בכל מקרה, טיילנו בהרים סביב העיר עד אחרי הצהריים, לאחר מכן חזרנו למלון, אכלנו ארוחת ערב וב-2000 הוא אמור היה לקחת אותנו לטיול אחר אורות הצפון, כמובן שבאותו שלב היה גשם שוטף, נסענו לפיורד שכן, עברנו במנהרה ולפתע שכח הגשם והשמיים התבהרו וראינו כוכבים, אבל אורות צפון לא ראינו, ואז החלטנו שאנחנו רואים קצת בהירות ברקיע, אייל צילם את זה ואח"כ רואים שזה באמת אורות הצפון למרות שאנחנו לא ממש ראינו. בכל מקרה, מכיוון שלא היה הרבה מה לעשות סיגי המדריך שלנו לקח אותנו לבקר חבר שלו בפיורד שכן - בחור בלגי שנשוי לבחורה דנית שגר בחור הזה באיסלנד עם 100 תושבים ופתח שם בית קפה. הבית קפה כמובן היה סגור כי אמצע החורף, אבל הוא, אשתו ההריונית והכלב החרמן שלהם (שאמור היה להיות מסורס אבל ניסה לבצע בי את זממו כל הזמן) הזמינו אותנו לקפה במטבח שלהם בבית העץ המשופץ והרועד שלהם וניהלנו במשך איזה שעתיים שיחה מעניינת. אח"כ חזרנו לעיירה שלנו בגשם זלעפות שוטף והלכנו לישון. למחרת, היינו אמורים ללכת לשוט בקייקים בפיורד אבל היתה רוח מדיי אז במקום זאת הלכנו למרכז לחקר השועל הארקטי (שגם הוא כמובן סגור אבל הבחורה שמנהלת אותו פתחה אותו בשבילנו) וניהלנו איתה (בעיקר אייל) שיחה על שועלים, זואולגיה, אקולוגיה ועוד. לאחר מכן חזרנו למלון והמתנו לטיסה - אני הייתי בחרדה כבר מאתמול שיבטלו אותה , במיוחד אחרי שהמדריך שלנו אמר שכשיש רוח חזקה מדי או כשלא רואים את המסלול הם חייבים לבטל את הטיסה. אז כל הזמן עקבתי אחר השמיים בדאגה, ובאיסלנד, כמו שהבטיחו מזג האוויר משתנה משמיים סמי כחולים, ערפל, ערפל כבד, גשם ו/או שלג תוך 5 דקות. בכל מקרה לקראת הצהריים השמיים קצת התבהרו והיה נראה שאכן הטיסה תתקיים, ואז חזרנו למלון לחכות לאוטובוס שייקח אותנו לשדה"ת. אז נכון ששדה"ת נמצא 4 דקות נסיעה מהעיר מהצד השני של הפיורד ושצ'ק אין לוקח 5 שניות בדיוק אבל כשהשעה היתה 10 ל-1600 והטיסה אמורה לצאת ב-1620 אני כבר הייתי בסרטים וכמעט תלשתי לאייל את השערות. ואז כבוד הנהג הגיע, ובמקום לנסוע לשדה"ת נסע לקחת עוד איזה איסלנדית שבוששה מלבוא, באותו זמן ראינו את המטוס שנוחת מריקייויק מגיע (הם מגיעים, מורידים נוסעים, אוספים נוסעים וטסים חזרה) ואני כבר הייתי מוכן לתפוס איזה shot-gun ולירות בנהג האיסלנדי הדפוק (שדווקא לא דיבר אנגלית) באיסלנדית המאחרת, וגם אייל שהיה נינוח ורגוע לגמרי היה עלול לחטוף ריקושטים. בכל מקרה, הצלחנו להגיע למטוס בזמן מספיק ואז אם הנחיתה היתה מפחידה, ההמראה היתה הרבה יותר גרועה. המטוס ממריא מול הרוח כלומר לתוך הקיר של הפיורד, ותוך כדי המראה וטיפוס תלול ביותר הוא עושה u-turn של 180 מעלות תוך שאתה רואה את הקיר של ההר מחלון המטוס ממש מקרוב ותוך קפיצות עצבניות. אז נכון שהמדריך הבטיח לנו שמאז 1960 שבנו את שדה התעופה לא היו שם אף תאונות אוויריות, אבל אני כבר ראיתי את המוות בעיניים. אייל ישב לידי בשלווה מוחלטת וכך גם הילדה האיסלנדית המעצבנת שישבה מאחורי ובעטה בי כל הדרך. הגענו בשלום לרייקיויק, הלכנו לאכול ב-tapas bar (כי אני רציתי לאכול קל) שהסתבר כמסעדה די יוקרתית ומאוד יקרה - אבל היה טעים ושווה את זה.

מחר סוף סוף אנחנו לא טסים לשום מקום ואמורים לצאת לטיול לאיזה פנינסולה במערב איסלנד מכאן. דיווחים בהמשך (תמונות בבלוג הבא).

איסלנד - המוות אורב בכל פינה חלק II

עכשיו אנחנו כבר חזרה בדירונת ברייקייויק לאחר מקלחת, מה שמזכיר לי. למים כאן יש ריח חזק ביותר של גופרית - זה תענוג מאוד מפוקפק להתקלח ולהתגלח בביצה סרוחה, למרות שמבטיחים לך שזה מי תהום טהורים במיוחד.

בכל מקרה - נחזור לבוקר, לאחר ליל שינה טהורה (ישנתי בלי להתעורר מ-2300 עד 0800, דבר שלא קרה כבר שנים) העיר אותי באכזריות אייל - צריך ללכת לדבר עם ההוא לראות מה עושים היום. הלכנו לאכול ארוחת בוקר חסרת מעוף במלון והתחלנו במצוד אחר הבחורצ'יק. שלחנו את פקיד הקבלה של המלון להתקשר אליו פעמיים (אני כבר מגיע), הלכנו למשרד שלו (זה בדיוק מול המלון) עוד לא הגיע. בקיצור, רק ב-1000 הוא הועיל להראות את פניו. אחרי שכבר גיבשנו עליו ועל החפיפניקיות האיסלנדית דיעה די רעה, הוא הופיע עדכן שאכן הטיול המתוכנן לא יכול לצאת לפועל וגם החלופה שחשבו עליה (snow mobile) לא אפשרית בגלל שאין מספיק שלג. טוב, אז שאלנו אולי אפשר לצאת לאיזה Hike באיזור - אז הוא אמר, כן אני אדבר עם הבחור שאחראי על זה (זה הכל חברות שונות, שכל אחת עושה משהו) ונראה. טוב, אז לחסוך סיפור ארוך הגיע הבחור ואמר - כן ניסע ל-hiking בהרים, זה בערך שלוש שעות. תלכו קצת בקרח עם crampoons (שזה דוקרנים לנעליים) ועם ice axe. הוא קצת הביע דאגה מהציוד שלנו ובדק שיש בגדים מספקים לקור והיה נראה קצת מודאג. בכל מקרה, קבענו להפגש באחת במלון ולנסוע לשם.

טוב, אז התלבשנו במיטב מחלצותינו לקור וחיכינו לחבר שיבוא לאסוף אותנו. עכשיו כשאתה מצפה לצאת ל-hike אפילו בשלג, אתה חושב על הליכה חביבה באיזה הר מושלג. לאיסלנדי המשוגע מספר II שאסף אותנו (hally קיצור למשהו כמו haraldson) היו תוכניות אחרות - הוא החליט שאחר הצהריים הזה הוא מצויין למשלחת אלפיניסטית לפסגת ה-mont blan (או משהו דומה מקומי עם שם שאי אפשר לבטא). כמובן שאותנו הוא עדכן את זה רק באמצע, כשכבר היינו בשיפוע של קרוב ל-90 מעלות, עם תהום מתחתנו, ועוד איזה חצי קילומטר לפלס לגובה מעלינו. אז חוץ מזה שזה היה מאוד קשה פיזית (והיבלות על הרגליים שלי מעידות על כך) זה גם היה די מסוכן, והייתי בטוח לא פעם שאני עוד רגע מדרדר לתהום. בזמן העלייה עצמה כמובן חם לך נורא ואתה מזיע ואיך שאתה נעצר נהיה לך קפוא, אז כל הזמן צריך להחליף בגדים - להוריד שכבות להוסיף שכבות, להחליף כפפות. הכל מתרטב מזיעה ואז מקרר לך את הנשמה. אייל משום מה לקח את זה הרבה יותר בקלות בעוד אני ראיתי את המוות למול העיניים פעם אחר פעם, וכל פעם שחשבתי שזה הכי גרוע זה נהיה יותר גרוע. ואז הגענו לפסגה, מותשים, חצי מתים, ועכשיו צריך לרדת, אז בהתחלה הוא מצא איזה נתיב די שטוח עם ירידה קלה ואז פתאום נגמר הנתיב ולפנינו היה מצוק - אין בעייה מה זה קיר של שלג ב-90 מעלות, פשוט נרד אותו ככה בלי חבלים או אבטוחים. אז שוב ראיתי את המוות לעיניי אבל כבר היה לי קר, הרגליים כבר עמדו להפסיק לתפקד, ורק רציתי לסיים את זה (one way or another).

איכשהוא זה עבר בלי נזקים בנפש - אייל אגב מאוד נהנה מכל העסק, לך תבין אנשים.

טוב חזרנו לעיר עייפים אך מותשים, אכלנו משהו ונסענו לשדה התעופה, עלינו באיחור לטיסה יחד עם נבחרת הקדטים בכדור-עף (או ככה החלטנו) של איסלנד, התגברנו על הנסיונות המרובים של הטייס להרוג אותנו בדרך כולל נחיתה בחבטה שלא היתה מביישת קופץ לגובה אולימפי ואנחנו כאן. כמובן שבדרך נהג המונית הספיק לעדכן אותנו שבגלל הרוח ביעד אליו אנחנו אמורים לטוס מחר (isafjordur) בוטלו הטיסות היום...

נראה מה קורה מחר.

איסלנד - המוות אורב בכל פינה

אז עכשיו אנחנו בשדה התעופה ב-Akureyri, שזו העיר השנייה בגודלה באיסלנד ומחכים לטיסה שלנו בחזרה לרייקיויק שמתעכבת בפרק זמן לא ידוע.

ביומיים האחרונים ראיתי (ובוססתי בתוך) הרבה יותר שלג ממה שראיתי בחיי כולל הטיול בארה"ב. אתמול בבוקר קמנו מוקדם (אני מוקדם מאוד כפי שניתן לראות מהבלוג הקודם) ולקחנו מונית לשדה התעופה - שדה התעופה נמצא 5 דקות מהמלון והמונית עלתה כ-12 דולר, גנבים. שדה התעופה עצמו קטן וחמוד, מתחילים צ'ק אין רק 30 דקות לפני הטיסה, על המטען שלך פשוט מדביקים מדבקה עם היעד - מכיוון שאין משם עוד טיסות אחרות איזה שעה אחרי אז אין הרבה סיכוי שיתבלבלו. הטיסה עצמה - 40 דקות, לפני הנחיתה התחלנו לראות הרים מושלגים (מה שלא היה בריקייויק האפורה). בשדה התעופה חיכה לנו המדריך שלנו, סיגי (קיצור לסיגורדסון) שנראה בהתחלה כמו חננה איסלנדי והתברר כנהג שודים מטורף.

המדובר בבחור שגדל באקיורירי, מתגורר בחוות כבשים כשעה נסיעה משם עובד כמדריך תיירים כשהוא לא עושה מה שהוא עושה עם כבשים וברזומה שלו גם כמה שנים לימודי וטרינריה במינכן.

הוא אסף אותנו בג'יפ עם גלגלי ענק (דבר שהם קוראים לו סופר ג'יפ) שנועד לנסיעה בשלג ויצאנו לדרך, בהתחלה נסענו למפל קפוא מספר 1


טוב, גמרנו לראות את המפל, המשכנו הלאה, עברנו בחווה שבה הוא גר כדי לבדוק את מזג האוויר באינטרנט ובנתיים פגשנו את כלבת הרועים שלו, שהיא, כמו כל כלבי הרועים שפגשנו אותו יום (ופגשנו הרבה) ידידותית להפליא. המשכנו הלאה לכיוון מפל מספר 2, ואז התחילה חווית ה-"Near death" הראשונה שלי ביומיים האחרונים. מכיוון שהמפל לא נגיש לרכב רגיל בחורף היינו צריכים לעבור איזורים של שלג וכו' - מסתבר (וזה מוטיב חוזר) שבשבוע האחרון נורא חם באיסלנד (הכל יחסי) וירד הרבה גשם ולכן השלג נמס, ונוצרים איזורים מאוד מסוכנים של קרח, ושל שלג שמתחתיו מים. בקיצור הנסיעה היתה מטורפת - יותר מפעם אחת הייתי בטוח שאנחנו מתהפכים - הג'יפ הגיע לזוויות לחלוטין לא טבעיות ואז באיזה שלב התחפרנו בשלולית של מים ושלג.

אז כפי שאתם רואים (ואני מזכיר שאת רוב התמונות צילם אייל כי המצלמה שלי התפגרה) אנחנו בלב שממת שלג, באחר שעה נסיעה מהכביש הפתוח הקרוב, והאיש שאחראי על בטיחותינו זה איזה איסלנדי משוגע. אחרי כ-40 דקות של חפירות באת ונסיונות לא מוצלחים להשתחרר, אייל הציע לו שאם הוא יפעיל את ה-4 על 4 אולי יהיה לו יותר קל לעבור. בכל מקרה, השתחררנו נסענו , ראינו את המפל, היה בהחלט מרשים, קר וכמובן שהיינו המטורפים היחידים שם. אח"כ המשכנו עוד כשעה של נסיעה בשלג/קרח ומים ואז 5 דקות אחרי שיצאנו לתוך שביל מותר לנסיעה היה לנו פנצ'ר. מדובר על צמיגי ענק ולכן אין ספייר. בקיצור, הלכנו לחווה שבמקרה היתה ליד לחפש עזרה, וכמובן שאף אחד שם לא יכול היה לעזור, במקביל הוזמן סיוע מהעיר הגדולה במרחק שעתיים נסיעה. אייל ואני הלכנו בנתיים לטרק קטן לאיזה קניון ליד בזמן שהאיסלנדי נשאר לפרק את הגלגל, היה קניון יפה, בכל מקרה אחרי כשעתיים הגיע איזה חוואי שהיה לו קומפרסור ואז הצליחו לתקן את הגלגל באופן פרוביזורי ולנפח אותו, לנו כבר ארגנו נסיעה חלופית עם איזה איסלנדי שתקן שלמרות נסיונותיו של אייל לעורר אותו לשיחה הסתפק בתשובות לקוניות של "כן" ו"לא" לכל דבר - אז אייל ויתר, אני בנתיים ניקרתי. הגענו חזרה ל-akyureri, עיר חמודה וקטנה. אנחנו החלטנו שהאיסלנדים כעת בהיברנציה כי כמעט לא רואים אנשים בחוץ. הלכנו למסעדה שלפי lonely planet היא תמיד שוקקת חיים, והחיים היחידים ששקקו שם חוץ מאיתנו היתה המלצרית ועוד איזה זוג איסלנדי עייף. למרות זאת האוכל היה טעים. בנתיים כבר בישרו לנו שהטיול שהינו אמורים לבצע למחרת (כלומר היום) לאיזושהיא מערת נטיפים לא יוכל להתבצע מכיוון שהדרך לשם מלאה בשלג שנמס וצריך לבסס בשלוליות קפואות של עד מטר ולכן זה לא יהיה אפשרי ושבבוקר נפגש עם הבעלים של החברת טיולים (שהמשרד שלו מול המלון) ונחליט מה נעשה.

המשך יבוא.

העיר באפור

השעה 05:00 אני כבר ער מ-04:00, שעת הג'ט לג הידועה. לפחות היו לי 8 שעות לישון לפני זה.
אז איפה הפסקתי? היומיים האחרונים בארה"ב לא היו ראויים לציון מיוחד, ישנתי בלודג' ליד שדה התעופה, שנחשב מאוד פופולרי - היה נחמד אבל לא מרגש. אתמול בבוקר ארזתי את מטלטלי והגעתי לשדה התעופה, הטיסה לאיסלנד היתה כמעט מלאה. חברת Icelandair היא חברה מוזרה קצת, טיסה של 7 שעות ואין אוכל - אפשר לקנות אם רוצים. בכלל הקונספט של טיסה מסיאטל לאירופה ב-7 שעות, כשמסיאטל לניו-יורק זה כמעט 6 זה מאוד מוזר אבל הטיסה הזו עוברת כמעט מעל הקוטב הצפוני. נחתנו בשדה התעופה של רייקיויק ב-0700 בבוקר, חושך מוחלט. השדה התעופה עצמו קטן ומודרני, למרות שמשום מה צריך לעשות בידוק בטחוני גם ביציאה מהמטוס. הוא נמצא 50 דקות מהעיר, טוענים שהנסיעה לעיר עוברת בתוך מעין מדברי של סלעי בזלת אבל מכיון שהיה חושך מוחלט אני לא יכול להעיד על זה.
הגעתי לעיר בסביבות 0800 בבוקר, עדיין חושך מוחלט ואין נפש חיה. לבית דירות איפה שלקחנו דירה אי אפשר להכנס עד 1500 אז נאלצתי לשוטט כמו איזה מסכן. עד שעה 0900 לא היתה נפש חיה בחוץ, אפילו לא כלב, חושך מצרים ("זרח" רק ב- 10:30). לא כל כך קר בסביבות 8-9 מעלות אבל גשם מעצבן ורוחות חזקות, אין זכר לשלג. אז בזמן שיטוטי הספקתי ללכת למוזיאון המרכזי של איסלנד (לא משהו) ולכנסייה עם מגדל תצפית על העיר.
הרושם הראשוני של העיר הזו (לפחות בינואר) זה שזוהי עיר אפורה, הכל כאן אפור - המזג האוויר, הרחובות, העצים, הבתים. אני מצרף כמה תמונות (שאגב יהיו האחרונות, המצלמה שבקה חיים, כל התמונות מעתה ואילך באחריות אייל).

בשעה 1800 בערך הגיע אייל, הלכנו לאכול ב"מרכז העיר" שמרגש בערך כמו מרכז העיר של דימונה מבחינת ה-action שיש שם. כולם כאן אגב מדברים אנגלית לא רעה בכלל והאוכל מאוד מאוד יקר.
היום בבוקר אנחנו טסים ל-akureyri שזה העיר השנייה בגודלה באיסלנד (מה שאומר משהו בסגנון קריית חיים) ואמורים לצאת לטייל באיזה מפל קפוא. עדכונים בהמשך.

שלב אלף מתקרב לסוף

עוד יום וקצת לארה"ב ואז לאיסלנד. אז מה הספקתי לעשות ביומיים האחרונים.

אתמול יצאתי לעוד טיול טבע הפעם מפורטלנד. אז מסתבר שדי קשה למצוא טיולים מוצלחים במיוחד בינואר. ניסיתי עם אותה חברה שאיתה יצאתי לטיול בשלג בשבוע שעבר, מכיוון שלפי אתר האינטרנט שלהם הם מציעים גם טיולים בפורטלנד. ניהלתי שיג ושיח ארוך עם הבחורה במשרד שלהם בסיאטל (קוראים לה מריה בוריסוב, מעניין מאיזה מוצא היא) והיא בעצם אמרה שהם עכשיו לא מציעים אף טיול מאורגן ושהם יכולים להציע לי טיול פרטי שזה בדרך כלל די יקר אבל הם יעשו לי מחיר (וכדי להגיד את המשפט הזה באמריקאית צריך הרבה מלל) כי כבר טיילתי איתם וכי קשה להציע להם משהו לתאריכים שלי. אז מכיוון שהיתי לי חוויה טובה איתם ומכיוון שאני בגישה של you only live once ומה כבר יש לי לעשות אם הכסף שאני מרוויח בתורנויות האינסופיות בטיפול נמרץ אז אמרתי יאללה - תציעי מחיר. ואז היא כתבה לי שהיא נוסעת לדרום אמריקה והיא מעבירה אותי לאיזה בחור אחר - כל זה היה לפני שבוע, ואז חיכיתי ואף אחד לא כתב לי אז כבר כמעט התייאשתי אבל ביום שנסעתי לפורטלנד החלטתי לכתוב להם שוב ולהזכיר להם ומסתבר שהרוסיה (אופס, חשפתי את המוצא) נסעה לה לדרום אמריקה ושכחה לעדכן אותי בפרטים אז המנכ"ל שלהם (הם סה"כ 8 אנשים כתב לי שהוא מתנצל ושלח לי אופצייה לכמה טיולים במחיר של בין 225-275 דולר, כמובן שאני לקחתי את זה ב-275.
אתמול בבוקר ב-0800 התייצב במלון ה"מנהל" של הסניף שלהם בפורטלנד שזה בחורצ'יק בן 31 שגדל באיזה חוה נידחת בוויסקונסין ואיכשהוא הגיע לקולג' ונהיה ביולוג ואקולוג ועוד כל מיני לוגים וחובב כל מיני ספורטי טבע ועכשיו הוא מדריך טיולים, וכמובן שיש לו חבר מצוין מחיפה בשם שי שגר עכשיו בסיאטל - אין פה אף אחד שאני פוגש שלא מכיר איזה ישראלי. הוא הגיע לאסוף אותי עם Van ענקי עם 10 מקומות כי זה הרכב היחיד שיש להם בפורטלנד - מסתבר שהם רק לאחרונה התרחבו לכאן ורוב העסקים שלהם עדיין בסיאטל. נסענו ביחד מזרחית לפורטלנד וטיילנו בין מפלים שוצפי מים וצוקים למיניהם. המשכנו עוד מזרחה עד שפתאום נהיה מדבר ואז גם ביקרנו (טוב אני ביקרתי, הוא ישב בחוץ ושיחק angry birds ב-iphone שלו ומי שלא יודע מה זה מוזמן להרגיש זקן) במוזיאון של ראשית ההתישבות באורגון ובצפון מערב ארצות הברית. חזרתי בערב עייף אך עייף והלכתי לאיזה הופעת פופ שהזמנתי לה כרטיסים כבר בארץ, לא היה משהו אז עזבתי באמצע וחזרתי למלון לישון.

למחרת קמתי בבוקר, הלכתי לאיזה מכבסה לכבס קצת בגדים, חזרתי למלון ארזתי הכל יפה ועשיתי check out. היו לי כמה שעות עד הטיסה חזרה לסיאטל אז הלכתי לקניון הקרוב למלון ומצאתי שם חנות של apple, התלבטתי עם לקנות ipod nano חדש ב-150 דולר אבל החלטתי שאני לא באמת זקוק לזה ולכן קניתי במקום שעון ב-100 דולר.
לבסוף נסעתי לשדה התעופה של פורטלנד, שהוא באופן רשמי שדה התעופה הכי נחמד שהייתי בו מעולם. הטיסות לסיאטל הם מעין shuttle, יש כזו טיסה כל חצי שעה וזה כמעט כמו אוטובוס, מתקתקים את זה. הטיסה עצמה לוקחת 40 דקות, כמו טיסה לאילת. האמריקאים טסים בלי לעשות check in למטען. בדרך כלל הם מעלים את כל המזוודות יד שלהם למטוס אבל בגלל שהמטוסים האלו כאלו קטנטנים שמים להם עגלה מחוץ למטוס והם שמים שם את ה-trolies שלהם ומאפסנים את זה במטען ומורידים להם את זה למסלול מייד עם הנחיתה. לי כמובן הייתה מזוודה גדולה אז נאלצתי לעשות לה check in ןלשלם על זה 20 דולר. החברה איתה טסתי (horizon air שזה חברה אחות של alaska airlines) מפרסמת שהמטען יגיע תוך עד 20 דקות מהנחיתה. בפועל המטען הגיע ל-belt לפניי, תוך 7 דקות מהרגע שהיינו על הקרקע - מדהים.

הגעתי למלון שלי ליד שדה התעופה ועוד על המלון מחר.

גשם וקניות בפורטלנד

כמו שכתבתי בעדכון האחרון, נתקלתי במעלית במודעה לג'וגינג בשעה 0600 בבוקר ואכן התייצבתי בשעה היעודה, מסתבר ששני עובדים של המלון יוצאים לריצת בוקר שלהם והם פשוט הזמינו את כל האורחים שרוצים להצטרף. כמובן שאני הטמבל היחיד שמצטרף לריצה בחושך ובגשם. אז רצנו בערך 5 קילומטר בגשם מזרזף מעצבן שהפך לגשם גשם לקראת הסוף, אין ספק דרך נהדרת להתחיל את הבוקר.

תכננתי היום לנסוע ל-outlet ולעשות קניות, בפורטלנד (שנמצאת באורגון) אין מס קניות של 10% כמו בסיאטל (שנמצאת במדינת וושינגטון). מכיון שה-outlet הוא כ-40 ק"מ דרומית לפורטלנד צריך תחבורה כדי להגיע לשם. יש שאטל משדה התעופה ל-outlet. אז תכננתי לנסוע לשדה תעופה ומשם לקחת את השאטל ובחזרה וזה היה אמור לשרוף לי את כל היום. התקשרתי, ענה לי הודי חביב שבקצרה אמר לי שהוא יכול לבוא לקחת אותי מהמלון ולהחזיר אותי כשנוח לי אבל זה יהיה חייב להיות ב-15:30 כי הוא לא יכול לפני זה. טוב, אז מאחר והתפנה לי הבוקר הלכתי ברגל (שוב בגשם, אבל כבר יש לי בגדי גשם ממש טובים כך שחוץ מהג'ינס כלום לא נרטב) עד למוזיאון המדע של אורגון, בערך חצי שעה מהמלון). עם מטרייה לא הולכים, כי כמו שאמר לי אחד מהאנשים שנסעו איתי ביום שבת - תושבי סיאטל מקוריים אף פעם לא הולכים עם מטרייה אפילו עם גשם זלעפות. It's a sign of weakness.

פורטלנד היא עיר של גשרים עם נהר גדול שחוצה אותה באמצע והמזג אוויר כמו שניתן לראות גשום ואפרורי

אז בגלל שכמות הגשרים באמת גדולה ובגלל המזג אוויר האפרורי והמדכא נתקלתי על הגשר בשלט הבא:

המוזיאון הסתבר כמוזיאון שנחמד פחות או יותר רק לילדים, אבל כבר הגעתי לשם אז ראיתי סרט ב-IMAX על עידן הדינוזאורים בים (Sea-Rex). לאחר מכן דידיתי לי חזרה למלון בגשם, בדרך נתקלתי בסניף של Chipotle (מסעדה מקסיקאית) וכמובן שנאלצתי להכנס ולהזמין לי בוריטו עסיסי. בשעה 15:30 הגיע ההסעה - המדובר בנהג שודים הודי שלקח אותי ל-outlet תוך שהוא עובר בערך כל עבירת תנועה אפשרית - לא חגר חגורה, דיבר בפלאפון, שלח SMS, נהג במהירות גבוהה מדי (במיוחד שהיה גשם זלעפות) ואפילו עבר באדום בפעם אחת (לא שם לב, היה עסוק בפלאפון), הייתי בטוח ששנינו נגמור את היום על האספלט. יחד עם זאת הוא היה בחור די חביב שסיפר לי שזה עסק שלו ושהוא סיים מנהל עסקים באוניברסיטה של פורטלנד.

anyway, הגענו ל-outlet השעה היתה בערך 16:30, גשם נוראי, ה-outlet כמעט נטוש. למעשה המדובר בגן עדן וגיהנום בבת אחת - גן עדן כי יש שם את כל החנויות של כל המותגים שאני אוהב (חוץ מסוקוני אבל אני לא באמת צריך שום דבר שלהם) וגיהנום כי אין לי לא מספיק זמן ולא מספיק כסף ולא מספיק מקום במזוודה לקנות את כל הדברים שאני רוצה. מה גם שחלק גדול מהדברים שאני רוצה אני פשוט לא צריך - תוך מאמץ פיזי ניתקתי את עצמי מהחנות של North Face בלי לקנות שום דבר - היו שם עשרות מעילים מדהימים במחירים נפלאים שאני פשוט לא צריך. פיציתי את עצמי ב-nike,columbia,eddie bauer, under armour ועוד כמה מותגים חביבים (אפילו קניתי חולצות ארוכות ב-nike לדניאל ויובל, לא נכנסתי לשום חנות שמתאימה למאיה, לא משנה היא גם ככה לא מבינה עוד). לקראת שמונה החזיר אותי נהג השודים שלי למלון (40$ הלוך חזור, נסיעה ו-adrenalin rush מלראות את המוות מול הפנים במשך כל כך הרבה זמן).

עכשיו אני הולך לישון ומחר ב-0800 בבוקר עוד טיול, עדכונים בהמשך.

sightseeing

היומיים האחרונים היו סופסוף יומיים יחסית רגועים. אתמול בבוקר הלכתי לסיור אוכל בשוק האוכל הגדול של סיאטל - Pike Place market, זה שוק עם המון מסעדות, דוכני אוכל, וכל מיני ממתקים. הסיור היה מאורגן עם בחור אנרגטי שדיבר בלי הפסקה וסיפר בדיחות קרש לא מצחיקות ברצף אינסופי. זה היה בדיוק מתאים בשביל לפתוח לי את התאבון לארוחת צהריים שאותה אכלתי באחת ממסעדותיו של השף הסלבריטי המקומי, טום דאגלס (יש לו 8, מתוכם אחת היתה בתוך המלון שלי ושלוש היו ממול).

אח"כ הלכתי לטייל ב-downtown ובמקרה נפלתי על הרציף של המעבורת ל-Bainbridge island שזה פרבר של סיאטל בדיוק כשיצאה השמש. אז יצאתי ב-7 דולר לשייט הלוך חזור, מאוד נחמד .

בערב הלכתי לראות סרט (love and other drugs) שזה סרט בנות מוחלט אבל מכיוון שהגיבור שם הוא נציג של חברת תרופות זה משעשע לרופאים.

היום בבוקר בעיקר הייתי עסוק בלארוז. אח"כ בזבזתי את הבוקר בלנסוע לשדה"ת לאפסן מזוודה אחת ומשם לנסוע חזרה לתחנת רכבת היכן שלקחתי רכבת לפורטלנד (בדיעבד הייתי יכול להזמין טיסה הלוך חזור מסיאטל לפורטלנד עם נקודות שהיו לי בקונטיננטל וזה לא היה עולה לי דולר אבל אני כמובן הצלחתי באיזה עסקת קומבינציה לא ברורה לגרום לכך שזה יעלה הרבה יותר, ייקח הרבה יותר זמן ובאופן כללי יהיה מייגע ומתיש). בכל מקרה הנסיעה ארכה שלוש שעות ולא היתה מרגשת. הגעתי לפורטלנד בערב, התחבורה הציבורית כאן נהדרת וב-down town היא בחינם אז לקח לי בדיוק חמש דקות להגיע למלון. המלון עצמו נראה מאוד נחמד, יש כאן ערב טעימת יינות חופשי כל ערב אני בדיוק פספסתי אותו. בגלל שהצטרפתי (בחינם) למועדון החברים שלהם קיבלתי גישה ל-WIFI בחינם וקיבלתי "מתנה" של מוצרים מהמיני-בר ב-10 דולר. כמו כן במעלית נתקלתי במודעה שאומרת שמחר ב-0600 בבוקר יש ריצת סיור בעיר בחינם שיוצאת מהלובי, מה רע? (חוץ מהעובדה שבשש בבוקר יהיו כאן בטח 5 מעלות ולא הבאתי את בגדי ריצת החורף שלי). החדר ענקי וכך גם המקלחת למרות שהמיטה היא קיטש מזעזע בסגנון לואי ה-15 (הדובי על המיטה זה איזה גימיק לא ברור שלהם).

מחר בתכנון נסיעה ל-outlet הקרוב (באורגון, בניגוד למדינת וושינגטון בה נמצאת סיאטל אין מס קנייה של 10% אז הכל יוצא הרבה יותר זול) וביום רביעי אני יוצא לעוד סיור בטבע עם החברה שאיתה יצאתי בשבת לשלג. דיווחים בהמשך.

Crystal mountain או נדב פוגש שלג אמיתי בפעם הראשונה

התעוררתי ב-0600 בבוקר עדיין מטושטש מאתמול התלבשתי בכל הבגדים החמים שקניתי אתמול וירדתי ללובי לחכות למדריך של הטיול שהזמנתי. באיחור קל הגיע הבחור, אמריקאי משעשע בן כ-50 בשם Dan ואסף אותי במרצדס מהודרת. בדרך אספנו עוד שלושה מטיילים - בני זוג אמריקאים צעירים, ומהנדס צרפתי צעיר מאלקטל שהגיע לעבוד כאן איזה שבועיים.

בבוקר היה קצת גשם ואז נפסק והתבהר מעט, נסענו בערך שעתיים מחוץ לסיאטל באיזורים שנראים ממש כמו אירופה, מזג אוויר סגרירי וגשום לסרוגין. עצרנו בדרך לשתות תה ומאפינס ואז הגענו לפרק הלאומי Mt. Rainier שמנו עלינו נעלי שלג (שזה מעין סירות שקושרים לנעליים ונועדו למנוע שקיעה בשלג) והתחלנו לטייל. בעיקרון האתר שבו היינו - crystal mountain הוא אתר סקי לכל דבר ולאחרונה הם התחילו לאפשר לחברה הזו להוציא לשם טיולים של אנשים שלא רק עושים סקי אלא גם מטיילים בשלג -אנחנו היינו הקבוצה השלישית סה"כ שמוציאים.

אז טיילנו לנו בשלג במשך שעה-שעתיים, למזלנו למרות שהראות לא היתה כל כך טובה, לא היה לא גשם ולא שלג אז היה מאוד נעים. עשיתי ניסוי כלים לכל הציוד שקניתי אתמול במחיר מופרז והכל עבד היטב - היה לי חם (אפילו מדי, בשלב מסויים כשהתאמצנו בעלייה היה צריך להוריד איזה שכבה).

לאחר מכן עלינו במעלית הסקי החדשה (זה יותר רכבל ממעלית סקי) שנפתחה רק לפני שבועיים לפסגת ההר (7000feet) היכן שכל הגולשים יוצאים לדרכם ואנחנו עשינו שם עוד טיול קצר בנעלי שלג. מאוד מרשים. על פסגת ההר יש מסעדה שנראית כמו lodge סקי, מפוצצת באנשים (בכלל האתר היה מפוצץ, למרות שאמרו לי שזה עוד נחשב רגוע כי המזג אוויר לא משהו). בדיוק כשנכנסו לאכול צהריים התחילה סופת שלג מה שלא הפריע לשאר האנשים להמשך לגלוש. האוכל היה לא רע ובמיוחד האווירה. אחרי האוכל ירדנו למטה במעלית סקי ובאמצע הדרך השלג התחלף לגשם (בגלל הגובה היורד) וזה כבר היה די מגעיל. נכנסו לפאב כדי לקנח בבירה וחזרנו לסיאטל עייפים אך עייפים.

סיאטל mi amor

סיאטל - האמת שהיא בעיקר מזכירה לי את אוסטין (חוץ מהמזג אוויר שיזכה לפרגרפה נפרדת, שממש לא מזכיר את אוסטין). עיר מנומנמת, פרבר שהתחפש לעיר גדולה, או בעצם עיר גדולה שהתחפשה לפרבר. אז נכון שמיום וחצי, רובם במצב של Jet Leg נוראי, קשה להתרשם מהעיר, אבל בכל זאת. המלון שלי נמצא בתוך ה-down town (מרחק 5 דקות הליכה מכל החנויות שגורמות לי נזק בארנק - abercromie, eddie bauer, columbia, ועוד) שממש מרגיש ביתי (למרות ההומלס המזדמן). הפרברים (שבהם ביקרתי בערב) ממש מזכירים את אוסטין - בתים פרטיים, מתחמי קניות עם הרבה חנייה ואווירה רגועה באופן כללי, שום דמיון לניו-יורק.

מזג האוויר - כמו שהוזהרתי מראש מטפטף בעיר בלי הפסקה מעין drizzle מעצבן, שמיים שנעים בין אפור-מטלי לאפור-שחור וטמפרטורה קרירה נעימה. היום כבר היה קצת יותר גשום אבל עדיין שום דבר נוראי.

בבוקר נסעתי לבית החולים - מערכת התחבורה הציבורית כאן זה גם כן משהו ביזארי, יש אוטובוסים, רכבות קלות, רכבות חד פסיות ועוד. בתוך ה-down town יש איזור שבו הנסיעה בתחבורה ציבורית היא בחינם, הבית חולים נמצא תחנה אחת אחרי איזור הנסיעה חינם, בבוקר לא ידעתי את זה ושילמתי 2.5 דולר לנסיעה. פעם שנייה שנסעתי בערב כבר ירדתי תחנה אחת קודם והלכתי דקה וחצי ולא שילמתי כלום - דפקתי את המערכת.

לגבי הפגישות בבית חולים וכל העניין המקצועי יועברו עדכונים בעל-פה למתעניינים. באופן כללי הרופא שנפגשתי איתו, שהוא זה שיזם את ה-fellowship הוא גרמני לשעבר בשם andreas grabinsky, ובתור ארופאי יש לו את הציניות וראיית העולם הנדרשת כדי שלא יהיה אמריקאי מעצבן. אני כמובן התלבשתי יפה ועוד אפילו התלבטתי אם לשים עניבה או לא (מזל שלא שמתי), מראה שקצת נהרס מנעלי הטיולים שלי שלא רואים בתמונה...

הוא כמובן הגיע עם פליז של North face ו-backpack מה שגרם לי להרגיש מהודר מדיי. בית החולים שבו הייתי (harborview medical center) שהוא אחד מבתי החולים של האוניברסיטה של וושינגטון הוא מרכז הטראומה והמרכז הניורוכירורגי של העיר. אין בו כלל מיילדות או גניקולוגיה מה שמייד הוסיף לו הרבה נקודות בספר שלי. המומחים במחלקת ההרדמה בבית החולים הזה הם ברובם זרים - לאמריקאים זה עבודה קשה ולא מספיק מתגמלת. בנוסף פגשתי את איש הקשר הישראלי שלי איתי שהוא רופא בכיר במחלקה, ובערב לקח אותי לארוחת שישי בביתו בפרבר העשיר mercer iceland שבו גר גם השותף של ביל גייטס במיקרוסופט.

בשעה 1300 בערך סיימתי את הפגישות בבית חולים ובשעה 1800 כבר קבעתי עם איתי לחזור לשם כדי להצטרף אליו. בנתיים הייתי חייב לקנות בגדים לטיול השלג למחרת בבוקר. התכנון היה לעשות את זה ביום הפנוי לפני, שכמובן בוטל בשל צרות מזג האוויר. טוב, הלכתי לי ל-REI שזו חברת ציוד טיולים ענקית שחנות הדגל שלה נמצאת בסיאטל, מצורף צילום של המפל בכניסה אבל זו חנות ענק שבתוכה יש אפילו קיר טיפוס.

על כל פנים אפשר לבלות שם גם עשר שעות בלחפש ציוד, ואני הייתי מוגבל בזמן, ולכן נאמר שדי מהר יצאתי עשיר במעיל רציני (columbia), מכנסיים (North Face) ונעלי חורף (salomon) ועני ב-540 דולר - אין כמו לשפוך כסף על ציוד. אבל הצטרפתי בתור חבר כך שאני מקבל משהו כמו 10% מזה חזרה בשנה הבאה. מסתבר גם שלגברת שעזרה לי בלמצוא את הנעליים יש משפחה בקרני שומרון, בכל מקום יש יהודים..

בכל מקרה חזרתי לבית החולים ונסענו לארוחת ערב עם משפחתו העניפה של איתי (שלושה ילדים) והשכנים האמריקאים היהודים. בסביבות 23:00 כשכבר הייתי כמעט חסר הכרה הוא הקפיץ אותי חזרה למלון ובזאת נגמר יומי הראשון המתיש בסיאטל.

המסע לסיאטל

האמת שכבר שלושה ימים עמוסים עברו על כוחותינו ופשוט לא היה לי זמן וכח לכתוב כלום, אז עכשיו סיכום המאורעות לפי ימים:

יום חמישי: האמת שיום חמישי לא היה יותר מדי עמוס, ביליתי אותו בעיקר בשדה התעופה JFK, החלטתי שקר לי מדיי, אני ב-Jet Leg מדי ואין לי חשק לנסוע למנהטן לכמה שעות אז עזבתי המוטל באיזה 09:30 בבוקר והגעתי לשדה. הפקדתי המזוודות ונכנסתי להעביר את הזמן עד הטיסה שאמורה היתה להיות ב:1845. אז הספקתי לחרוש את הטרמינל מקצה לקצה, לאכול המבורגר מצויין במסעדת בשם Bobby Van's steakhouse שמסתבר שזה איזה מוסד ניו-יורקי שפתח סניף בשדה"ת (מי שמגיע ל-JFK וטס באמריקן דרך טרמינל 8 אני ממליץ), לקשקש ב-skype עם כל מיני אנשים, לראות 4 פרקים של How I met your mother במחשב ועוד. בערך בשעה 17:00 הודיעו שהטיסה מתעכבת ל-19:00 ומשנה שער, אבל בשעה 18:45 כשהשער עדיין היה ריק (כלומר המטוס עוד לא הגיע אפילו) היה ברור שב-19:00 היא כבר לא תצא. בשלב זה גיליתי שהרכבת האחרונה משדה התעופה בסיאטל שמגיעה ל-down town יוצאת בחצות ועשרה, ואח"כ הפתרון היחיד הוא לקחת מונית שאלוהים יודע כמה תעלה. התקשרתי למלון בסיאטל להגיד שאני מגיע מאוחר ושאלתי אותו אם יש עוד פתרונות תחבורתיים אז הוא אמר שאפשר להזמין שאטל דרכם ב-45 דולר אבל אני חייב לעשות את זה מראש כלומר לפני הטיסה. בתור ישראלי טוב החלטתי להמר שאני אגיע בזמן (זה 2.5 דולר ברכבת) כשהמחיר של לפספס את זה זה לקחת מונית. המטוס הגיע ב-19:10, ב-19:40 התחילו boarding וב-20:10 כבר היינו באוויר. הטיסה עצמה שנמשכה קצת פחות מ-6 שעות היתה ללא אירועים מיוחדים. נחתנו ב-23:20 שעון סיאטל, ב-23:40 הודיעו שהמטען מתעכב, אני כבר הייתי על קוצים, ב-23:45 הגיעו המזוודות, אצתי רצתי לרכבת ותפסתי על הקשקש את הרכבת האחרונ ונחתתי ב-down town באחת בלילה, למרבה המזל המלון הוא שלוש דקות הליכה מהתחנה האחרונה של הרכבת אז לא היה הרבה ללכת. יש לציין שלמרות שמדובר ב-down town באחת בלילה, לא היתה הרגשה לא נעימה (כמו למשל בניו-יורק). הגעתי למלון (בדיווח הבא על המלון), לאחר הצ'ק-אין אמרתי שאני רוצה גם גישה ל-WIFI שעולה אצלהם 10 דולר ליום, ואז משום מה הפקיד נתן לי את זה בחינם תוך שהוא אומר לי don't tell anybody about this - מאוד לא אופייני לאמריקאים. עליתי לחדר והלכתי לישון ב-02:00 כשב-10:00 כבר מתוכננת הפגישה בבית חולים.

החדר במלון:

ניו יורק ניו-יורק (לא משהו)

אז יצאתי ביום חורפי שטוף שמש לנתב"ג בתקווה שאכן טיסתי תצא בזמן. בנתב"ג הכל הלך בזריזות ומהירות ואכן הטיסה המיועדת לניו-יורק תוכננה לצאת בשעה 15:00.

בגייט נזכרתי למה אסור בשום פנים ואופן לטוס בטיסת אל-על (או כל טיסה אחרת) ישירה מתל-אביב לניו-יורק שאיננה בסוף-שבוע. 70% מהטיסה היו חרדים אמריקאים, 20% חרדים ישראלים, 10% בני נוער אמריקאים מתגלית וכדומה ועוד כמה שהתגלגלו אליה בטעות כמוני.

הטיסה, כפי שניתן היה לצפות, היתה מגעילה, למרות שיש לציין שהאוכל של אל על לא נורא, אבל כל השאר כן - אני לא מבין איך הדיילים לא יורים בחרדים האמריקאים האלה שחושבים שהכל מגיע אליהם, אני כמעט יריתי בכמה. בשנייה שהמטוס נחת, כשהוא עוד נסע על המסלול כולם קמו והתחילו להוציא את ה(יותר מדי) תיקים שלהם מלמעלה תוך התעלמות מופגנת ומוחלטת מהדיילים, ועוד אומרים שהישראלים חצופים.

הגעתי ל-JFK בשעה 20:30 בערב, יצאתי מהמכס וההגירה בשעה 21:30 בערב ועכשיו מה? קודם רציתי ללכת לדלפק של american airlines לראות אם אפשר להקדים את הקונקשין שנדחה לטיסת ערב מחר. זה כמובן בטרמינל אחר, הגעתי לשם - טרמינל כמעט נטוש חוץ מכמה נוסעים תקועים שישנים על המזוודות ונראים כמו הומלסים, העובדת היחידה בערך שלהם בדלפקים אמרה לי שיש לי מזל גדול שבארץ כבר הוציאו לי בורדינג למחר (אפילו שאני יושב באמצע) כי הטיסה מפוצצת ואם הייתי מגיע בלי בורדינג גם עליה לא הייתי יכול לעלות. טוב אז אני תקוע עד מחר, חזרתי לטרמינל הבינלאומי שבו נחתתי והלכתי לדלפק מלונות איפה שההודי שישב בישר לי בשמחה שאין כבר מקומות באף מלון בשדה התעופה. יש לציין שברגע שיוצאים מהאיזורים שהם-post security שדה התעופה נהיה מקום מאוד מאוד לא נעים, מלא שחורים כל אדם שני ניגש אליך בטון של מציע עסקת סמים "taxy sir" בקיצור מאוד לא רצתי לבלות שם את הלילה וכל היום . ואז הסתבר שיש דבר שנקרא courtesy counter שבו יש טלפונים מקוצרים ובחינם לכל המלונות של השדה-תעופה. אמרתי מה יש לי להפסיד? בקיצור, מסתבר שיש מקום ב-Best western שזה בעצם פונדקון עלוב שעליו אני משלם 170 דולר ללילה. (בהילטון רצו 300 בשאר שדיברתי איתם לא היה מקום). ב-10 מטר שהלכתי מהרכבת של השדה תעופה ל-shuttle של המלון הבנתי מה זה אומר 2 מעלות מתחת לאפס - אין ספק שאני צריך לקנות עוד כמה בגדים.

בקיצור אז עכשיו אני הולך להתרחץ ולישון. על ביקור במנהטן אני אוותר, אני אחזור יחסית מוקדם לשדה תעופה כדי לוודא שאני כבר שולח המטען ולא בטעות יבטלו לי את הכרטיס.

בתקווה שמחר כבר יהיו עדכונים מסיאטל .

מצורפות תמונת החדר בפונדקון וצילום מהחלון.

מגדל הקלפים מתמוטט

כמו ילד טוב ומסודר התקשרתי אתמול בבוקר לסוכנת לבדוק מה קורה עם הטיסה ואם אפשר איכשהוא שאל על ישנו את הכרטיס ולעשות מעקף של ניו-יורק . הסוכנת בחופש, היתה סוכנת מחליפה שדווקא הראתה רצון טוב והתקשרה לאל-על שבעצם אמרו לה עוד אין לנו הנחיות "שיחכה".

טוב אז חיכיתי עד ארבע בצהריים אז הודיעו רשמית שהטיסה נדחית מ-10 ל-15.

דחייה של 5 שעות לא נראית כמו משהו אבל כשזה גורם לך לפספס את הקישור לסיאטל זה קצת בעייתי. טוב, ב-1700 מתקשרת אליי הסוכנת (שדווקא ניסתה לעזור) לפני שהיא הולכת הביתה ובאופן כללי אומרת - אל על לא רוצים לעזור, תתקשר אליהם אתה. טוב אז התקשרתי - לאחר 20 דקות של המתנה, ניתוק ועוד 20 דקות של המתנה ענו לי סוף סוף ולתמצת את השיחה שבה כמעט הצלחתי לעלות לטונים גבוהים מבחינת אל על אני יכול ללכת לסיאטל מניו-יורק ברגל או לבטל את הכרטיס - באמת תודה. במאמצין רבים היא "הסכימה" בטובה להעביר את הקישור ליום למחרת כך (שבמידה והטיסה בכלל תצא מהארץ ו-JFK ישאר פתוח) אז אני רק אהיה תקוע 24 שעות בניו-יורק המושלגת. אל על ממנת מלון? הצחקתם אותה, זה מזג אוויר לא אשמתם והלקוחות שלהם יכולים לחפש - אם יש דבר אחד בטוח זה שמאל-על אי אפשר לצפות לשירות לקוחות טוב במקרה של תקלה.

אז עכשיו ארזתי
ואני בדרך לשדה התעופה בתקווה שאכן הטיסה תצא בכלל כי אם לא אז בכלל נראה שנתקעתי.

הזמנת מלון בניויורק תחכה עד שאני אהיה עם שתי רגליים על אדמה אמריקאית.

wish me luck

התחלה "מבטיחה" - ש-34

הקדמה: את הבלוג הזה אני כותב במיוחד לעצמי, כדי שאני אוכל לזכור טוב את הטיול הזה, שהוא באופן בולט ומוחלט היקר ביותר שאי פעם עשיתי, וכדי שיהיה לי מניע לצלם הרבה, דבר שאני בדרך כלל מתעצל לעשות בטיולים. כמו כן, כדי לחסוך באימיילים ועדכונים, מי שזה מעניין אותו יוכל לקרוא כאן בזמן אמת את כל חוויותי בארה"ב ואיסלנד המושלגות.
******
זאת הרשומה הראשונה שלי לקראת הטיול הגדול בסיאטל + איסלנד.
השעה חצות, בערך יממה וחצי לפני הטיסה המתוכננת לארה"ב. כהרגלי בשבוע האחרון אני נכנס להסתכל מה מזג האוויר ביעד ובאתר של שדה התעופה קנדי בניו-יורק בו אני צריך לעבור ל-3 שעות בדרך לסיאטל מה שאני רואה, ולא מפתיע אותי בכלל זה:

כמו שרתם היתה אומרת, זה הכל עניין של קארמה, אם תאמין שאתה הולך להדפק זה אכן יקרה, אז החלטתי שאני לא נלחץ ואם אני אאלץ לישון לילה אחד בטרמינל של -JFK אני אשרוד (למרות שעם הלו"ז הצפוף-צפוף שתכננתי ושכולל סיור ראשון 12 שעות אחרי הנחיתה בסיאטל זה יכול להיות קצת בעייתי)

תכנונים ליממה הקרובה: חוויות מהאריזה ועדכוני מזג אוויר.