יום חמישי, 27 בינואר 2011
isafjordur - "טיסה נעימה"
טוב, נחתנו בשלום, הגענו למלון שזה בניין מכוער בלב העיר, אבל כמלון דווקא די נעים. פגשנו את המדריך שלנו - עוד סיגי, שהתנצל קצת שמזג האוויר לא מתאים כמעט לשום דבר ממה שתכננו אבל נתחיל ב-hike קצר סביב העיר. למרבה המזל ה-hike הזה היה כמו שחשבתי לי, הליכה לא קשה בהרים סביב העיר, בשלג מעורבב בבוץ. מה שדמיינו שהיה פיורדים מלאי שלג לא ראינו (שוב חם מדיי וגשם מדיי) אבל בהחלט זכינו להרבה סיפורים והסברים מלומדים, כמו כל המדריכים שפגשנו גם זה דובר אנגלית רהוטה, למד באוניברסיטה בקופנהגן, חי בקנדה כמה שנים וכו' ומתנדב ביחידת החילוץ המקומית.
בשלב זה יש לי בעייה עם להעלות תמונות אז זה יקרה בבלוג הבא.
בכל מקרה, טיילנו בהרים סביב העיר עד אחרי הצהריים, לאחר מכן חזרנו למלון, אכלנו ארוחת ערב וב-2000 הוא אמור היה לקחת אותנו לטיול אחר אורות הצפון, כמובן שבאותו שלב היה גשם שוטף, נסענו לפיורד שכן, עברנו במנהרה ולפתע שכח הגשם והשמיים התבהרו וראינו כוכבים, אבל אורות צפון לא ראינו, ואז החלטנו שאנחנו רואים קצת בהירות ברקיע, אייל צילם את זה ואח"כ רואים שזה באמת אורות הצפון למרות שאנחנו לא ממש ראינו. בכל מקרה, מכיוון שלא היה הרבה מה לעשות סיגי המדריך שלנו לקח אותנו לבקר חבר שלו בפיורד שכן - בחור בלגי שנשוי לבחורה דנית שגר בחור הזה באיסלנד עם 100 תושבים ופתח שם בית קפה. הבית קפה כמובן היה סגור כי אמצע החורף, אבל הוא, אשתו ההריונית והכלב החרמן שלהם (שאמור היה להיות מסורס אבל ניסה לבצע בי את זממו כל הזמן) הזמינו אותנו לקפה במטבח שלהם בבית העץ המשופץ והרועד שלהם וניהלנו במשך איזה שעתיים שיחה מעניינת. אח"כ חזרנו לעיירה שלנו בגשם זלעפות שוטף והלכנו לישון. למחרת, היינו אמורים ללכת לשוט בקייקים בפיורד אבל היתה רוח מדיי אז במקום זאת הלכנו למרכז לחקר השועל הארקטי (שגם הוא כמובן סגור אבל הבחורה שמנהלת אותו פתחה אותו בשבילנו) וניהלנו איתה (בעיקר אייל) שיחה על שועלים, זואולגיה, אקולוגיה ועוד. לאחר מכן חזרנו למלון והמתנו לטיסה - אני הייתי בחרדה כבר מאתמול שיבטלו אותה , במיוחד אחרי שהמדריך שלנו אמר שכשיש רוח חזקה מדי או כשלא רואים את המסלול הם חייבים לבטל את הטיסה. אז כל הזמן עקבתי אחר השמיים בדאגה, ובאיסלנד, כמו שהבטיחו מזג האוויר משתנה משמיים סמי כחולים, ערפל, ערפל כבד, גשם ו/או שלג תוך 5 דקות. בכל מקרה לקראת הצהריים השמיים קצת התבהרו והיה נראה שאכן הטיסה תתקיים, ואז חזרנו למלון לחכות לאוטובוס שייקח אותנו לשדה"ת. אז נכון ששדה"ת נמצא 4 דקות נסיעה מהעיר מהצד השני של הפיורד ושצ'ק אין לוקח 5 שניות בדיוק אבל כשהשעה היתה 10 ל-1600 והטיסה אמורה לצאת ב-1620 אני כבר הייתי בסרטים וכמעט תלשתי לאייל את השערות. ואז כבוד הנהג הגיע, ובמקום לנסוע לשדה"ת נסע לקחת עוד איזה איסלנדית שבוששה מלבוא, באותו זמן ראינו את המטוס שנוחת מריקייויק מגיע (הם מגיעים, מורידים נוסעים, אוספים נוסעים וטסים חזרה) ואני כבר הייתי מוכן לתפוס איזה shot-gun ולירות בנהג האיסלנדי הדפוק (שדווקא לא דיבר אנגלית) באיסלנדית המאחרת, וגם אייל שהיה נינוח ורגוע לגמרי היה עלול לחטוף ריקושטים. בכל מקרה, הצלחנו להגיע למטוס בזמן מספיק ואז אם הנחיתה היתה מפחידה, ההמראה היתה הרבה יותר גרועה. המטוס ממריא מול הרוח כלומר לתוך הקיר של הפיורד, ותוך כדי המראה וטיפוס תלול ביותר הוא עושה u-turn של 180 מעלות תוך שאתה רואה את הקיר של ההר מחלון המטוס ממש מקרוב ותוך קפיצות עצבניות. אז נכון שהמדריך הבטיח לנו שמאז 1960 שבנו את שדה התעופה לא היו שם אף תאונות אוויריות, אבל אני כבר ראיתי את המוות בעיניים. אייל ישב לידי בשלווה מוחלטת וכך גם הילדה האיסלנדית המעצבנת שישבה מאחורי ובעטה בי כל הדרך. הגענו בשלום לרייקיויק, הלכנו לאכול ב-tapas bar (כי אני רציתי לאכול קל) שהסתבר כמסעדה די יוקרתית ומאוד יקרה - אבל היה טעים ושווה את זה.
מחר סוף סוף אנחנו לא טסים לשום מקום ואמורים לצאת לטיול לאיזה פנינסולה במערב איסלנד מכאן. דיווחים בהמשך (תמונות בבלוג הבא).
יום שלישי, 25 בינואר 2011
איסלנד - המוות אורב בכל פינה חלק II
איסלנד - המוות אורב בכל פינה
ביומיים האחרונים ראיתי (ובוססתי בתוך) הרבה יותר שלג ממה שראיתי בחיי כולל הטיול בארה"ב. אתמול בבוקר קמנו מוקדם (אני מוקדם מאוד כפי שניתן לראות מהבלוג הקודם) ולקחנו מונית לשדה התעופה - שדה התעופה נמצא 5 דקות מהמלון והמונית עלתה כ-12 דולר, גנבים. שדה התעופה עצמו קטן וחמוד, מתחילים צ'ק אין רק 30 דקות לפני הטיסה, על המטען שלך פשוט מדביקים מדבקה עם היעד - מכיוון שאין משם עוד טיסות אחרות איזה שעה אחרי אז אין הרבה סיכוי שיתבלבלו. הטיסה עצמה - 40 דקות, לפני הנחיתה התחלנו לראות הרים מושלגים (מה שלא היה בריקייויק האפורה). בשדה התעופה חיכה לנו המדריך שלנו, סיגי (קיצור לסיגורדסון) שנראה בהתחלה כמו חננה איסלנדי והתברר כנהג שודים מטורף.
המדובר בבחור שגדל באקיורירי, מתגורר בחוות כבשים כשעה נסיעה משם עובד כמדריך תיירים כשהוא לא עושה מה שהוא עושה עם כבשים וברזומה שלו גם כמה שנים לימודי וטרינריה במינכן.
הוא אסף אותנו בג'יפ עם גלגלי ענק (דבר שהם קוראים לו סופר ג'יפ) שנועד לנסיעה בשלג ויצאנו לדרך, בהתחלה נסענו למפל קפוא מספר 1
טוב, גמרנו לראות את המפל, המשכנו הלאה, עברנו בחווה שבה הוא גר כדי לבדוק את מזג האוויר באינטרנט ובנתיים פגשנו את כלבת הרועים שלו, שהיא, כמו כל כלבי הרועים שפגשנו אותו יום (ופגשנו הרבה) ידידותית להפליא. המשכנו הלאה לכיוון מפל מספר 2, ואז התחילה חווית ה-"Near death" הראשונה שלי ביומיים האחרונים. מכיוון שהמפל לא נגיש לרכב רגיל בחורף היינו צריכים לעבור איזורים של שלג וכו' - מסתבר (וזה מוטיב חוזר) שבשבוע האחרון נורא חם באיסלנד (הכל יחסי) וירד הרבה גשם ולכן השלג נמס, ונוצרים איזורים מאוד מסוכנים של קרח, ושל שלג שמתחתיו מים. בקיצור הנסיעה היתה מטורפת - יותר מפעם אחת הייתי בטוח שאנחנו מתהפכים - הג'יפ הגיע לזוויות לחלוטין לא טבעיות ואז באיזה שלב התחפרנו בשלולית של מים ושלג.
אז כפי שאתם רואים (ואני מזכיר שאת רוב התמונות צילם אייל כי המצלמה שלי התפגרה) אנחנו בלב שממת שלג, באחר שעה נסיעה מהכביש הפתוח הקרוב, והאיש שאחראי על בטיחותינו זה איזה איסלנדי משוגע. אחרי כ-40 דקות של חפירות באת ונסיונות לא מוצלחים להשתחרר, אייל הציע לו שאם הוא יפעיל את ה-4 על 4 אולי יהיה לו יותר קל לעבור. בכל מקרה, השתחררנו נסענו , ראינו את המפל, היה בהחלט מרשים, קר וכמובן שהיינו המטורפים היחידים שם. אח"כ המשכנו עוד כשעה של נסיעה בשלג/קרח ומים ואז 5 דקות אחרי שיצאנו לתוך שביל מותר לנסיעה היה לנו פנצ'ר. מדובר על צמיגי ענק ולכן אין ספייר. בקיצור, הלכנו לחווה שבמקרה היתה ליד לחפש עזרה, וכמובן שאף אחד שם לא יכול היה לעזור, במקביל הוזמן סיוע מהעיר הגדולה במרחק שעתיים נסיעה. אייל ואני הלכנו בנתיים לטרק קטן לאיזה קניון ליד בזמן שהאיסלנדי נשאר לפרק את הגלגל, היה קניון יפה, בכל מקרה אחרי כשעתיים הגיע איזה חוואי שהיה לו קומפרסור ואז הצליחו לתקן את הגלגל באופן פרוביזורי ולנפח אותו, לנו כבר ארגנו נסיעה חלופית עם איזה איסלנדי שתקן שלמרות נסיונותיו של אייל לעורר אותו לשיחה הסתפק בתשובות לקוניות של "כן" ו"לא" לכל דבר - אז אייל ויתר, אני בנתיים ניקרתי. הגענו חזרה ל-akyureri, עיר חמודה וקטנה. אנחנו החלטנו שהאיסלנדים כעת בהיברנציה כי כמעט לא רואים אנשים בחוץ. הלכנו למסעדה שלפי lonely planet היא תמיד שוקקת חיים, והחיים היחידים ששקקו שם חוץ מאיתנו היתה המלצרית ועוד איזה זוג איסלנדי עייף. למרות זאת האוכל היה טעים. בנתיים כבר בישרו לנו שהטיול שהינו אמורים לבצע למחרת (כלומר היום) לאיזושהיא מערת נטיפים לא יוכל להתבצע מכיוון שהדרך לשם מלאה בשלג שנמס וצריך לבסס בשלוליות קפואות של עד מטר ולכן זה לא יהיה אפשרי ושבבוקר נפגש עם הבעלים של החברת טיולים (שהמשרד שלו מול המלון) ונחליט מה נעשה.
המשך יבוא.
יום ראשון, 23 בינואר 2011
העיר באפור
אז איפה הפסקתי? היומיים האחרונים בארה"ב לא היו ראויים לציון מיוחד, ישנתי בלודג' ליד שדה התעופה, שנחשב מאוד פופולרי - היה נחמד אבל לא מרגש. אתמול בבוקר ארזתי את מטלטלי והגעתי לשדה התעופה, הטיסה לאיסלנד היתה כמעט מלאה. חברת Icelandair היא חברה מוזרה קצת, טיסה של 7 שעות ואין אוכל - אפשר לקנות אם רוצים. בכלל הקונספט של טיסה מסיאטל לאירופה ב-7 שעות, כשמסיאטל לניו-יורק זה כמעט 6 זה מאוד מוזר אבל הטיסה הזו עוברת כמעט מעל הקוטב הצפוני. נחתנו בשדה התעופה של רייקיויק ב-0700 בבוקר, חושך מוחלט. השדה התעופה עצמו קטן ומודרני, למרות שמשום מה צריך לעשות בידוק בטחוני גם ביציאה מהמטוס. הוא נמצא 50 דקות מהעיר, טוענים שהנסיעה לעיר עוברת בתוך מעין מדברי של סלעי בזלת אבל מכיון שהיה חושך מוחלט אני לא יכול להעיד על זה.
הגעתי לעיר בסביבות 0800 בבוקר, עדיין חושך מוחלט ואין נפש חיה. לבית דירות איפה שלקחנו דירה אי אפשר להכנס עד 1500 אז נאלצתי לשוטט כמו איזה מסכן. עד שעה 0900 לא היתה נפש חיה בחוץ, אפילו לא כלב, חושך מצרים ("זרח" רק ב- 10:30). לא כל כך קר בסביבות 8-9 מעלות אבל גשם מעצבן ורוחות חזקות, אין זכר לשלג. אז בזמן שיטוטי הספקתי ללכת למוזיאון המרכזי של איסלנד (לא משהו) ולכנסייה עם מגדל תצפית על העיר.
הרושם הראשוני של העיר הזו (לפחות בינואר) זה שזוהי עיר אפורה, הכל כאן אפור - המזג האוויר, הרחובות, העצים, הבתים. אני מצרף כמה תמונות (שאגב יהיו האחרונות, המצלמה שבקה חיים, כל התמונות מעתה ואילך באחריות אייל).
בשעה 1800 בערך הגיע אייל, הלכנו לאכול ב"מרכז העיר" שמרגש בערך כמו מרכז העיר של דימונה מבחינת ה-action שיש שם. כולם כאן אגב מדברים אנגלית לא רעה בכלל והאוכל מאוד מאוד יקר.
היום בבוקר אנחנו טסים ל-akureyri שזה העיר השנייה בגודלה באיסלנד (מה שאומר משהו בסגנון קריית חיים) ואמורים לצאת לטייל באיזה מפל קפוא. עדכונים בהמשך.
יום חמישי, 20 בינואר 2011
שלב אלף מתקרב לסוף
אתמול יצאתי לעוד טיול טבע הפעם מפורטלנד. אז מסתבר שדי קשה למצוא טיולים מוצלחים במיוחד בינואר. ניסיתי עם אותה חברה שאיתה יצאתי לטיול בשלג בשבוע שעבר, מכיוון שלפי אתר האינטרנט שלהם הם מציעים גם טיולים בפורטלנד. ניהלתי שיג ושיח ארוך עם הבחורה במשרד שלהם בסיאטל (קוראים לה מריה בוריסוב, מעניין מאיזה מוצא היא) והיא בעצם אמרה שהם עכשיו לא מציעים אף טיול מאורגן ושהם יכולים להציע לי טיול פרטי שזה בדרך כלל די יקר אבל הם יעשו לי מחיר (וכדי להגיד את המשפט הזה באמריקאית צריך הרבה מלל) כי כבר טיילתי איתם וכי קשה להציע להם משהו לתאריכים שלי. אז מכיוון שהיתי לי חוויה טובה איתם ומכיוון שאני בגישה של you only live once ומה כבר יש לי לעשות אם הכסף שאני מרוויח בתורנויות האינסופיות בטיפול נמרץ אז אמרתי יאללה - תציעי מחיר. ואז היא כתבה לי שהיא נוסעת לדרום אמריקה והיא מעבירה אותי לאיזה בחור אחר - כל זה היה לפני שבוע, ואז חיכיתי ואף אחד לא כתב לי אז כבר כמעט התייאשתי אבל ביום שנסעתי לפורטלנד החלטתי לכתוב להם שוב ולהזכיר להם ומסתבר שהרוסיה (אופס, חשפתי את המוצא) נסעה לה לדרום אמריקה ושכחה לעדכן אותי בפרטים אז המנכ"ל שלהם (הם סה"כ 8 אנשים כתב לי שהוא מתנצל ושלח לי אופצייה לכמה טיולים במחיר של בין 225-275 דולר, כמובן שאני לקחתי את זה ב-275.
אתמול בבוקר ב-0800 התייצב במלון ה"מנהל" של הסניף שלהם בפורטלנד שזה בחורצ'יק בן 31 שגדל באיזה חוה נידחת בוויסקונסין ואיכשהוא הגיע לקולג' ונהיה ביולוג ואקולוג ועוד כל מיני לוגים וחובב כל מיני ספורטי טבע ועכשיו הוא מדריך טיולים, וכמובן שיש לו חבר מצוין מחיפה בשם שי שגר עכשיו בסיאטל - אין פה אף אחד שאני פוגש שלא מכיר איזה ישראלי. הוא הגיע לאסוף אותי עם Van ענקי עם 10 מקומות כי זה הרכב היחיד שיש להם בפורטלנד - מסתבר שהם רק לאחרונה התרחבו לכאן ורוב העסקים שלהם עדיין בסיאטל. נסענו ביחד מזרחית לפורטלנד וטיילנו בין מפלים שוצפי מים וצוקים למיניהם. המשכנו עוד מזרחה עד שפתאום נהיה מדבר ואז גם ביקרנו (טוב אני ביקרתי, הוא ישב בחוץ ושיחק angry birds ב-iphone שלו ומי שלא יודע מה זה מוזמן להרגיש זקן) במוזיאון של ראשית ההתישבות באורגון ובצפון מערב ארצות הברית. חזרתי בערב עייף אך עייף והלכתי לאיזה הופעת פופ שהזמנתי לה כרטיסים כבר בארץ, לא היה משהו אז עזבתי באמצע וחזרתי למלון לישון.
לבסוף נסעתי לשדה התעופה של פורטלנד, שהוא באופן רשמי שדה התעופה הכי נחמד שהייתי בו מעולם. הטיסות לסיאטל הם מעין shuttle, יש כזו טיסה כל חצי שעה וזה כמעט כמו אוטובוס, מתקתקים את זה. הטיסה עצמה לוקחת 40 דקות, כמו טיסה לאילת. האמריקאים טסים בלי לעשות check in למטען. בדרך כלל הם מעלים את כל המזוודות יד שלהם למטוס אבל בגלל שהמטוסים האלו כאלו קטנטנים שמים להם עגלה מחוץ למטוס והם שמים שם את ה-trolies שלהם ומאפסנים את זה במטען ומורידים להם את זה למסלול מייד עם הנחיתה. לי כמובן הייתה מזוודה גדולה אז נאלצתי לעשות לה check in ןלשלם על זה 20 דולר. החברה איתה טסתי (horizon air שזה חברה אחות של alaska airlines) מפרסמת שהמטען יגיע תוך עד 20 דקות מהנחיתה. בפועל המטען הגיע ל-belt לפניי, תוך 7 דקות מהרגע שהיינו על הקרקע - מדהים.
הגעתי למלון שלי ליד שדה התעופה ועוד על המלון מחר.
יום שלישי, 18 בינואר 2011
גשם וקניות בפורטלנד
אז בגלל שכמות הגשרים באמת גדולה ובגלל המזג אוויר האפרורי והמדכא נתקלתי על הגשר בשלט הבא:
המוזיאון הסתבר כמוזיאון שנחמד פחות או יותר רק לילדים, אבל כבר הגעתי לשם אז ראיתי סרט ב-IMAX על עידן הדינוזאורים בים (Sea-Rex). לאחר מכן דידיתי לי חזרה למלון בגשם, בדרך נתקלתי בסניף של Chipotle (מסעדה מקסיקאית) וכמובן שנאלצתי להכנס ולהזמין לי בוריטו עסיסי. בשעה 15:30 הגיע ההסעה - המדובר בנהג שודים הודי שלקח אותי ל-outlet תוך שהוא עובר בערך כל עבירת תנועה אפשרית - לא חגר חגורה, דיבר בפלאפון, שלח SMS, נהג במהירות גבוהה מדי (במיוחד שהיה גשם זלעפות) ואפילו עבר באדום בפעם אחת (לא שם לב, היה עסוק בפלאפון), הייתי בטוח ששנינו נגמור את היום על האספלט. יחד עם זאת הוא היה בחור די חביב שסיפר לי שזה עסק שלו ושהוא סיים מנהל עסקים באוניברסיטה של פורטלנד.
anyway, הגענו ל-outlet השעה היתה בערך 16:30, גשם נוראי, ה-outlet כמעט נטוש. למעשה המדובר בגן עדן וגיהנום בבת אחת - גן עדן כי יש שם את כל החנויות של כל המותגים שאני אוהב (חוץ מסוקוני אבל אני לא באמת צריך שום דבר שלהם) וגיהנום כי אין לי לא מספיק זמן ולא מספיק כסף ולא מספיק מקום במזוודה לקנות את כל הדברים שאני רוצה. מה גם שחלק גדול מהדברים שאני רוצה אני פשוט לא צריך - תוך מאמץ פיזי ניתקתי את עצמי מהחנות של North Face בלי לקנות שום דבר - היו שם עשרות מעילים מדהימים במחירים נפלאים שאני פשוט לא צריך. פיציתי את עצמי ב-nike,columbia,eddie bauer, under armour ועוד כמה מותגים חביבים (אפילו קניתי חולצות ארוכות ב-nike לדניאל ויובל, לא נכנסתי לשום חנות שמתאימה למאיה, לא משנה היא גם ככה לא מבינה עוד). לקראת שמונה החזיר אותי נהג השודים שלי למלון (40$ הלוך חזור, נסיעה ו-adrenalin rush מלראות את המוות מול הפנים במשך כל כך הרבה זמן).
עכשיו אני הולך לישון ומחר ב-0800 בבוקר עוד טיול, עדכונים בהמשך.
יום שני, 17 בינואר 2011
sightseeing
יום שבת, 15 בינואר 2011
Crystal mountain או נדב פוגש שלג אמיתי בפעם הראשונה
סיאטל mi amor
על כל פנים אפשר לבלות שם גם עשר שעות בלחפש ציוד, ואני הייתי מוגבל בזמן, ולכן נאמר שדי מהר יצאתי עשיר במעיל רציני (columbia), מכנסיים (North Face) ונעלי חורף (salomon) ועני ב-540 דולר - אין כמו לשפוך כסף על ציוד. אבל הצטרפתי בתור חבר כך שאני מקבל משהו כמו 10% מזה חזרה בשנה הבאה. מסתבר גם שלגברת שעזרה לי בלמצוא את הנעליים יש משפחה בקרני שומרון, בכל מקום יש יהודים..
בכל מקרה חזרתי לבית החולים ונסענו לארוחת ערב עם משפחתו העניפה של איתי (שלושה ילדים) והשכנים האמריקאים היהודים. בסביבות 23:00 כשכבר הייתי כמעט חסר הכרה הוא הקפיץ אותי חזרה למלון ובזאת נגמר יומי הראשון המתיש בסיאטל.
המסע לסיאטל
יום רביעי, 12 בינואר 2011
ניו יורק ניו-יורק (לא משהו)
בגייט נזכרתי למה אסור בשום פנים ואופן לטוס בטיסת אל-על (או כל טיסה אחרת) ישירה מתל-אביב לניו-יורק שאיננה בסוף-שבוע. 70% מהטיסה היו חרדים אמריקאים, 20% חרדים ישראלים, 10% בני נוער אמריקאים מתגלית וכדומה ועוד כמה שהתגלגלו אליה בטעות כמוני.
הטיסה, כפי שניתן היה לצפות, היתה מגעילה, למרות שיש לציין שהאוכל של אל על לא נורא, אבל כל השאר כן - אני לא מבין איך הדיילים לא יורים בחרדים האמריקאים האלה שחושבים שהכל מגיע אליהם, אני כמעט יריתי בכמה. בשנייה שהמטוס נחת, כשהוא עוד נסע על המסלול כולם קמו והתחילו להוציא את ה(יותר מדי) תיקים שלהם מלמעלה תוך התעלמות מופגנת ומוחלטת מהדיילים, ועוד אומרים שהישראלים חצופים.
הגעתי ל-JFK בשעה 20:30 בערב, יצאתי מהמכס וההגירה בשעה 21:30 בערב ועכשיו מה? קודם רציתי ללכת לדלפק של american airlines לראות אם אפשר להקדים את הקונקשין שנדחה לטיסת ערב מחר. זה כמובן בטרמינל אחר, הגעתי לשם - טרמינל כמעט נטוש חוץ מכמה נוסעים תקועים שישנים על המזוודות ונראים כמו הומלסים, העובדת היחידה בערך שלהם בדלפקים אמרה לי שיש לי מזל גדול שבארץ כבר הוציאו לי בורדינג למחר (אפילו שאני יושב באמצע) כי הטיסה מפוצצת ואם הייתי מגיע בלי בורדינג גם עליה לא הייתי יכול לעלות. טוב אז אני תקוע עד מחר, חזרתי לטרמינל הבינלאומי שבו נחתתי והלכתי לדלפק מלונות איפה שההודי שישב בישר לי בשמחה שאין כבר מקומות באף מלון בשדה התעופה. יש לציין שברגע שיוצאים מהאיזורים שהם-post security שדה התעופה נהיה מקום מאוד מאוד לא נעים, מלא שחורים כל אדם שני ניגש אליך בטון של מציע עסקת סמים "taxy sir" בקיצור מאוד לא רצתי לבלות שם את הלילה וכל היום . ואז הסתבר שיש דבר שנקרא courtesy counter שבו יש טלפונים מקוצרים ובחינם לכל המלונות של השדה-תעופה. אמרתי מה יש לי להפסיד? בקיצור, מסתבר שיש מקום ב-Best western שזה בעצם פונדקון עלוב שעליו אני משלם 170 דולר ללילה. (בהילטון רצו 300 בשאר שדיברתי איתם לא היה מקום). ב-10 מטר שהלכתי מהרכבת של השדה תעופה ל-shuttle של המלון הבנתי מה זה אומר 2 מעלות מתחת לאפס - אין ספק שאני צריך לקנות עוד כמה בגדים.
בקיצור אז עכשיו אני הולך להתרחץ ולישון. על ביקור במנהטן אני אוותר, אני אחזור יחסית מוקדם לשדה תעופה כדי לוודא שאני כבר שולח המטען ולא בטעות יבטלו לי את הכרטיס.
בתקווה שמחר כבר יהיו עדכונים מסיאטל .
מצורפות תמונת החדר בפונדקון וצילום מהחלון.
יום שלישי, 11 בינואר 2011
מגדל הקלפים מתמוטט
ואני בדרך לשדה התעופה בתקווה שאכן הטיסה תצא בכלל כי אם לא אז בכלל נראה שנתקעתי.
יום שני, 10 בינואר 2011
התחלה "מבטיחה" - ש-34
******
זאת הרשומה הראשונה שלי לקראת הטיול הגדול בסיאטל + איסלנד.
השעה חצות, בערך יממה וחצי לפני הטיסה המתוכננת לארה"ב. כהרגלי בשבוע האחרון אני נכנס להסתכל מה מזג האוויר ביעד ובאתר של שדה התעופה קנדי בניו-יורק בו אני צריך לעבור ל-3 שעות בדרך לסיאטל מה שאני רואה, ולא מפתיע אותי בכלל זה:
כמו שרתם היתה אומרת, זה הכל עניין של קארמה, אם תאמין שאתה הולך להדפק זה אכן יקרה, אז החלטתי שאני לא נלחץ ואם אני אאלץ לישון לילה אחד בטרמינל של -JFK אני אשרוד (למרות שעם הלו"ז הצפוף-צפוף שתכננתי ושכולל סיור ראשון 12 שעות אחרי הנחיתה בסיאטל זה יכול להיות קצת בעייתי)
תכנונים ליממה הקרובה: חוויות מהאריזה ועדכוני מזג אוויר.