עכשיו אנחנו כבר חזרה בדירונת ברייקייויק לאחר מקלחת, מה שמזכיר לי. למים כאן יש ריח חזק ביותר של גופרית - זה תענוג מאוד מפוקפק להתקלח ולהתגלח בביצה סרוחה, למרות שמבטיחים לך שזה מי תהום טהורים במיוחד.
בכל מקרה - נחזור לבוקר, לאחר ליל שינה טהורה (ישנתי בלי להתעורר מ-2300 עד 0800, דבר שלא קרה כבר שנים) העיר אותי באכזריות אייל - צריך ללכת לדבר עם ההוא לראות מה עושים היום. הלכנו לאכול ארוחת בוקר חסרת מעוף במלון והתחלנו במצוד אחר הבחורצ'יק. שלחנו את פקיד הקבלה של המלון להתקשר אליו פעמיים (אני כבר מגיע), הלכנו למשרד שלו (זה בדיוק מול המלון) עוד לא הגיע. בקיצור, רק ב-1000 הוא הועיל להראות את פניו. אחרי שכבר גיבשנו עליו ועל החפיפניקיות האיסלנדית דיעה די רעה, הוא הופיע עדכן שאכן הטיול המתוכנן לא יכול לצאת לפועל וגם החלופה שחשבו עליה (snow mobile) לא אפשרית בגלל שאין מספיק שלג. טוב, אז שאלנו אולי אפשר לצאת לאיזה Hike באיזור - אז הוא אמר, כן אני אדבר עם הבחור שאחראי על זה (זה הכל חברות שונות, שכל אחת עושה משהו) ונראה. טוב, אז לחסוך סיפור ארוך הגיע הבחור ואמר - כן ניסע ל-hiking בהרים, זה בערך שלוש שעות. תלכו קצת בקרח עם crampoons (שזה דוקרנים לנעליים) ועם ice axe. הוא קצת הביע דאגה מהציוד שלנו ובדק שיש בגדים מספקים לקור והיה נראה קצת מודאג. בכל מקרה, קבענו להפגש באחת במלון ולנסוע לשם.
טוב, אז התלבשנו במיטב מחלצותינו לקור וחיכינו לחבר שיבוא לאסוף אותנו. עכשיו כשאתה מצפה לצאת ל-hike אפילו בשלג, אתה חושב על הליכה חביבה באיזה הר מושלג. לאיסלנדי המשוגע מספר II שאסף אותנו (hally קיצור למשהו כמו haraldson) היו תוכניות אחרות - הוא החליט שאחר הצהריים הזה הוא מצויין למשלחת אלפיניסטית לפסגת ה-mont blan (או משהו דומה מקומי עם שם שאי אפשר לבטא). כמובן שאותנו הוא עדכן את זה רק באמצע, כשכבר היינו בשיפוע של קרוב ל-90 מעלות, עם תהום מתחתנו, ועוד איזה חצי קילומטר לפלס לגובה מעלינו. אז חוץ מזה שזה היה מאוד קשה פיזית (והיבלות על הרגליים שלי מעידות על כך) זה גם היה די מסוכן, והייתי בטוח לא פעם שאני עוד רגע מדרדר לתהום. בזמן העלייה עצמה כמובן חם לך נורא ואתה מזיע ואיך שאתה נעצר נהיה לך קפוא, אז כל הזמן צריך להחליף בגדים - להוריד שכבות להוסיף שכבות, להחליף כפפות. הכל מתרטב מזיעה ואז מקרר לך את הנשמה. אייל משום מה לקח את זה הרבה יותר בקלות בעוד אני ראיתי את המוות למול העיניים פעם אחר פעם, וכל פעם שחשבתי שזה הכי גרוע זה נהיה יותר גרוע. ואז הגענו לפסגה, מותשים, חצי מתים, ועכשיו צריך לרדת, אז בהתחלה הוא מצא איזה נתיב די שטוח עם ירידה קלה ואז פתאום נגמר הנתיב ולפנינו היה מצוק - אין בעייה מה זה קיר של שלג ב-90 מעלות, פשוט נרד אותו ככה בלי חבלים או אבטוחים. אז שוב ראיתי את המוות לעיניי אבל כבר היה לי קר, הרגליים כבר עמדו להפסיק לתפקד, ורק רציתי לסיים את זה (one way or another). 
איכשהוא זה עבר בלי נזקים בנפש - אייל אגב מאוד נהנה מכל העסק, לך תבין אנשים.
טוב חזרנו לעיר עייפים אך מותשים, אכלנו משהו ונסענו לשדה התעופה, עלינו באיחור לטיסה יחד עם נבחרת הקדטים בכדור-עף (או ככה החלטנו) של איסלנד, התגברנו על הנסיונות המרובים של הטייס להרוג אותנו בדרך כולל נחיתה בחבטה שלא היתה מביישת קופץ לגובה אולימפי ואנחנו כאן. כמובן שבדרך נהג המונית הספיק לעדכן אותנו שבגלל הרוח ביעד אליו אנחנו אמורים לטוס מחר (isafjordur) בוטלו הטיסות היום...
נראה מה קורה מחר.
איזה קוטר... מזל שאנחנו מכירים אותך וקוראים בין השורות שאתה נהנה.
השבמחקעוד אני אתחיל לחשוב שמשמרת בחדר לידה זה עדיף...
אגב... תמסור לאייל כל הכבוד על התמונות. מקסים.
השבמחק